ה 27 לנובמבר, 8:00 בבוקר. מביאה את הילדים לבית ספר. נפרדת מהם בחיבוק. חונקת את הדמעות. לפני קצת פחות מ- 70 שעות באתי לקחת אותם מפה. לא בסוף היום אלא ב 11, אמצע היום.
כשהעשן הסמיך היה באוויר וחוסר השקט שלי הביא אותי לבית הספר, בפעם השניה, לקחת אותם. בפעם הראשונה קופצת לראות מה העניינים והשומר אומר שהאש עוד רחוקה ולא עושים כלום. הלכתי הביתה ואחרי חצי שעה חזרתי שוב.
בית הספר היה מאורגן, למרות שהיה ברור שיש משהו באויר. המורות הסתכלו בהבנה, החתימו אותי על פתק ושיחררו את הילדים בשקט מתוח. כמה דקות אחר כך כבר התחילה קבוצת ההורים בווטס אפ לגעוש ולהתמלא בהודעות בקשת עזרה מהורים שנתקעו בפקקים בדרך ולא הצליחו להגיע, כבר הייתי רחוקה, איזו קבוצת הורים נהדרת, מרגשת. עוגן בתוך הכאוס.
הבוקר, מזכירה לעצמי שהריח השרוף הוא רק שאריות של מה שהיה, וההליקופטרים בשמיים מסיירים על מנת להבטיח שהכל בסדר. סירנות הם רק אמבולנסים בדרך לבית החולים הסמוך ולא כבאיות. אנחנו בטוחים.
בדרך כתמים אדומים על הריצפה, שאריות הכיבוי, גם החצר שלנו מלאה. לא רואים שרוף בדרך אבל יודעים מה היה וכמה קרוב האש הגיעה. לילד אחד מהכיתה נשרף הבית לגמרי, האחרים מלאים בחוויות וסיפורים, הם הרגישו הכל. הבטחתי לילדים שאם יקרה משהו אבוא לאסוף אותם, כמו ביום חמישי ושלא ידאגו - הכל יהיה בסדר, וחונקת את הדמעות.

חושבת על התמונה שראיתי בדרך - משפחות משפחות - זוגות רגועים, עם ילדים בידיים ובעגלות וכלבים קשורים ברצועה, הולכים. מתפנים בשקט, כמו לטיול של שבת בבוקר ואני אומרת לעצמי - איזו אידיליה. ואחר כך הסיפורים היותר סוערים, של אנשים שברחו, להבות האש שהתקרבו והנזק. האש שהגיעה עד לחצר ונבלמה,
איזה מזל שהנזק הוא בעיקר לרכוש ולא בנפש. אבל גם הנפש נפגעה. הפחד ילווה אותנו עוד זמן מה. הביחד מרגיע.
ויש מין פער - בין מי שראה וחווה ונבהל, למי שלא - ומבין שהיה משהו אבל לא את העוצמה.
החיים ממשיכים.