רצים בדבוקה אחת, כך הגדירו המאמנים את אימון הריצה. כולם רצים ביחד. גם אם חלק חזקים יותר וחלק מהירים פחות. ואם מישהו מתעכב חוזרים לאסוף אותו.
אלו הכללים. שומרים על החלשים, לא משאירים אותם לבד ובאותו הזמן מרוויחים אימון נוסף לחזקים, ובעיקר שומרים על הכוח של הקבוצה. אנחנו ביחד.
בזמן האימון אני רואה את הסמיילים והאימוג'ים שמופיעים בקבוצת ווטסאפ אחת של קבוצה אמיתית אחת, הסימנים שמסמלים הצלחות, ניצחונות קטנים במשך היום. שמעודדים ומחזקים, מדביקים אחד את השני וכולם מגיבים ונזכרים במה הצליחו ומה עשו לטובת עצמם היום.
ובקבוצה הפיזית יש את הדיון הזה, של אלו שהצליחו אבל לא רצו לכתוב. הם לא רוצים להפריע, וכבר כתבו מספיק, ולא נעים...
הדיון הזה חוזר בקבוצות בצורות שונות, כל פעם מחדש.
והקבוצה כל פעם מזכירה שכשאחד מצליח זה מעודד את האחרים, זה מזכיר להם את הבחירות וההתחיבויות שלהם ומוכיח שזה לגמרי אפשרי. וכל פעם מחדש יהיה מישהו שיגיד "אבל לא נעים לי להפריע לכולם"...
כמה קשה לנו להודות בהצלחה
אולי כדי שלא יצפו מאיתנו מעכשיו להצליח לתמיד
אולי נגד עין רעה (מי מאמין ?)
אולי בכדי להמנע מכותרת ה "שוויצר"
אנחנו כל כך רגילים להחביא את ההצלחות האלו באוכל, להקטין אותן ולא לתת להן חשיבות.
הביקורת הפנימית זועקת - יאללה יאללה תרגע, אתה לא כזה להיט כמו שאתה חושב...
אבל כשמצליחים - לשתות, להתאפק, לאכל ארוחות מסודרות ולא לנשנש, לצאת להליכה, לבשל ארוחה שווה בריאה ומושקעת, ומצליחים גם לעדכן - כולם מרוויחים
כי כשיש חזקים בקבוצה, הקבוצה חזקה וכשמעודדים ותומכים ואוספים את כולם, הקבוצה מלוכדת וכשהחלשים מצליחים, הניצחון של כולם מתעצם!
בדבוקה אחת
אלו הכללים. שומרים על החלשים, לא משאירים אותם לבד ובאותו הזמן מרוויחים אימון נוסף לחזקים, ובעיקר שומרים על הכוח של הקבוצה. אנחנו ביחד.
בזמן האימון אני רואה את הסמיילים והאימוג'ים שמופיעים בקבוצת ווטסאפ אחת של קבוצה אמיתית אחת, הסימנים שמסמלים הצלחות, ניצחונות קטנים במשך היום. שמעודדים ומחזקים, מדביקים אחד את השני וכולם מגיבים ונזכרים במה הצליחו ומה עשו לטובת עצמם היום.
ובקבוצה הפיזית יש את הדיון הזה, של אלו שהצליחו אבל לא רצו לכתוב. הם לא רוצים להפריע, וכבר כתבו מספיק, ולא נעים...
הדיון הזה חוזר בקבוצות בצורות שונות, כל פעם מחדש.
והקבוצה כל פעם מזכירה שכשאחד מצליח זה מעודד את האחרים, זה מזכיר להם את הבחירות וההתחיבויות שלהם ומוכיח שזה לגמרי אפשרי. וכל פעם מחדש יהיה מישהו שיגיד "אבל לא נעים לי להפריע לכולם"...
כמה קשה לנו להודות בהצלחה
אולי כדי שלא יצפו מאיתנו מעכשיו להצליח לתמיד
אולי נגד עין רעה (מי מאמין ?)
אולי בכדי להמנע מכותרת ה "שוויצר"
אנחנו כל כך רגילים להחביא את ההצלחות האלו באוכל, להקטין אותן ולא לתת להן חשיבות.
הביקורת הפנימית זועקת - יאללה יאללה תרגע, אתה לא כזה להיט כמו שאתה חושב...
אבל כשמצליחים - לשתות, להתאפק, לאכל ארוחות מסודרות ולא לנשנש, לצאת להליכה, לבשל ארוחה שווה בריאה ומושקעת, ומצליחים גם לעדכן - כולם מרוויחים
כי כשיש חזקים בקבוצה, הקבוצה חזקה וכשמעודדים ותומכים ואוספים את כולם, הקבוצה מלוכדת וכשהחלשים מצליחים, הניצחון של כולם מתעצם!
בדבוקה אחת
לחיי ההשראות והכתיבה העמוקה. לא נותר לי אלא להסכים :-)
השבמחק